השופט י' טירקל : 1. ראשיתה של ההתדיינות, שהיא עניינו של ערעור זה, בשנת 1975, כאשר תבעו המשיבה 2 (להלן - המשיבה) ובנה הקטין, המשיב 1 (להלן - הקטין) - שיוצג לצורך זה על-ידי המשיבה - בבית המשפט המחוזי בירושלים, להצהיר, כי המערער הוא אביו של הקטין, לחייב את המערער לשלם למשיבה סכומים שונים שהוציאה, ואשר עמדה להוציא, עקב הריונה ועקב לידתו של הקטין, וכן לחייבו בתשלום מזונותיו (ת"א 186/75). המערער, כנגדה, כפר בכול וטען בכתב-הגנתו כל טענה שיש בה כדי לסתור את התביעה.
בטרם נפתחה הבאת הראיות נעשו לבעלי הדין, לפי בקשתם המשותפת, בדיקות דם, ונמצא ש,,אין אפשרות לבטל את אבהותו של הגבר הנ"ל (המערער - י' ט') על הילד (הקטין - י' ט')". בשלב זה הגיעו בעלי הדין לפשרה (להלן - הסכם הפשרה) שעיקריה הם, כי המערער מכיר באבהותו על הקטין "לצרכי מזונות", מסכים שיירשם כבנו במרשם האוכלוסין וכן מתחייב לשלם לו, באמצעות המשיבה, מזונות בסכום של 385 ל"י להודש צמוד למדד יוקר המחיה (להלן - סכום המזונות המקורי). נקבע בפירוש,
כי הסכום הנ"ל בא "לכסוי כל צרכי הקטין לרבות, השתתפות במדור ומעון וטפול רפואי". ואם לא יספיק לכיסוי צרכיו "תשלים התובעת מס' 1 (המשיבה. - י' ט') כל סכום הדרוש לקטין פלוני ותישא בעצמה בכל צרכי הקטין במלואם". בית המשפט אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק-דין.
2. בשנת 1980 חזר הקטין ותבע באמצעות המשיבה בבית המשפט המחוזי לחייב את המערער להגדיל את סכום המזונות לסך של 800 שקלים לחודש. כפי שנטען בכתב התביעה המתוקן, הגיע באותו זמן סכום המזונות המקורי לסך 450 שקלים לחודש, שאין בו כדי לספק את צרכיו החיוניים של הקטין. עוד נטען, כי השיפור שחל במשך השנים במצבו הכלכלי של המערער לעומת מצוקתה הכלכלית של המשיבה מצדיקים את ההגדלה האמורה. המערער, בכתב-הגנתו, דחה טענות אלה מכול וכול והוסיף, שצרכיו שלו גדלו, לאחר שנשא אישה והוליד שני ילדים, ומכל מקום, על המשיבה להשלים את מחסורו של הקטין מהכנסותיה שלה כמוסכם בהסכם הפשרה. לפיכך תבע ממנה, בהודעה לצד שלישי ששלח לה, לשפותו, אם יחויב להגדיל את סכום המזונות המקורי. בעלי הדין הביאו את ראיותיהם לפני בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' נתן), אשר בפסק-דינו מיום 6.12.81 קבע, שצרכיו של הקטין - שבינתיים מלאו לו שש שנים ומחצה - גדלו בהרבה מאז הוגשה התביעה הראשונה, בהיותו כבן שנה, במידה שאין בסכום המזונות המקורי, לרבות הפרשי ההצמדה, כדי לספקם. כן חישב את. הגידול הריאלי בהכנסותיו של המערער לעומת הגידול הריאלי בהכנסותיה של המשיבה ומצא, שהראשון עולה בהרבה על השני. לפיכך החליט לחייב את המערער במזונות הקטין בסך 1,300 שקלים לחודש החל ביום 15.12.81, צמוד למדד המחירים לצרכן מאותו יום. את ההודעה לצד שלישי דחה מן הטעם, שבקביעתו של סכום המזונות הביא בחשבון, שעל המשיבה להשלים חלק מצרכיו של הקטין. מכאן הערעור.
3. טענתו הראשונה של בא-כוח המערער, עורך-דין נעים, היא, כי המערער הכיר באבהותו רק ל"צרכי מזונות" ובגבולות סכום המזונות המקורי, כאמור לעיל, וכי הסעיף, המחייב את המשיבה להשלים את צורכי הקטין, בא כתמורה להסכמתו לשלם חלק ממזונות הקטין "אף על פי שאין ראיות מספיקות להוכחת אבהותו".
טענה זאת אין בה ממש. בהסכם הפשרה לא נדון רק עניין המזונות, אלא שהמערער הסכים שם בפירוש, כפי שראינו, שהקטין יירשם כבנו במרשם האוכלוסין, וכן הסכים, שכל זכויותיו וחובותיו האחרות לפי סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב1962- - שעניינו תפקידי ההורים - יופקעו ממנו ויהיו למשיבה לבדה. המשמעות האחת והיחידה של כל אלה היא, שהמערער הודה שהוא אביו של הקטין, פשוטו כמשמעו. הכרה באבהות (ואולי מוטב לומר - הודיה באבהות) אינה יכולה להינתן לשיעורין, ואין אדם יכול להיות אביו של פלוני לעניין אחד ולא להיות אביו לעניין אחר. ניתן אמנם להגביל את תוצאותיה המשפטיות של ההודיה, כפי שניסה המערער לעשות כאן, אך אי-אפשר להגביל את האבהות גופה (השווה, לעניין אופיו של
פסק-דין הקובע אבהות כפסק חפצא, ע"א 431/80 (1)). אשר למניעים שהניעו אותו לכך - הסכמתה של המשיבה לשאת בחלק מהוצאותיו של הקטין או טעמים אחרים - אין הם מעלים או מורידים.
4. באי-כוח בעלי הדין נחלקו בשאלה, אם הסכם הפשרה מחייב את הקטין - שאז יש צורד בהוכחת שינוי נסיבות כדי. לשנות מן המטבע שטבעו בו - או שאין הוא מחייב אותו. סקירת מהלכיה של ההתדיינות עד להסכם הפשרה, לרבות תוכנו של הסכם הפשרה, שתוארו לעיל, מראים כי המחלוקת העיקרית, וכמעט היחידה, שעמדה בין בעלי הדין, הייתה עניינו של הקטין, שהיה גם בעל דין נפרד. מכאן שאותו הסכם מחייב אותו (ראה סיכום ההלכה בע"א 17/81 (2)).
כך או כך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, חל שינוי בנסיבות, המחייב להגדיל את סכום המזונות המקורי. לעניין זה לא הסתפק בעובדה כשלעצמה, שלקטין מלאו, כאמור, בינתיים שש שנים ומחצה (ע"א 124/80 (3), בעמ' 272 וכן ע"א 211/80 (4), בעמ' 463), אלא "שיחזר" את תמונת צרכיו כפי שהיו סמוך להסכם הפשרה - שיחזור שהיה מחויב המציאות, מאחר שעל כך לא הובאו, בזמנו, ראיות - והשווה אותה לתמונת צרכיו בזמן פסק הדין. כפי שקבע, לא היה בסכום המזונות המקורי, כבר בשעה שהוסכם עליו, כדי לכסות את צרכיו של הקטין אז, ובוודאי אין בו כדי לכסות את צרכיו שגדלו, אולם הגידול, הריאלי בהכנסותיו של המערער - שהיה בעבר נהג שכיר והיה לנהג עצמאי במונית שכורה - מצדיק את הגדלתו של הסכום, ואפילו מביאים בחשבון את צרכיו שגדלו לאחר שהקים משפחה. כאמור, לא נעלם מעיני בית המשפט, שגדלה גם הכנסתה הריאלית של המשיבה - העובדת בעבודה קבועה בבית-חולים, בעוד שבעבר עבדה בעבודה בלתי קבועה של טיפול בילדה - אולם כפי שחישב ומצא, היה הגידול בהכנסותיו של המערער מאז ראשית ההתדיינות בין בעלי הדין גדול בהרבה מהגידול בהכנסותיה של המשיבה בתקופה המקבילה.
בא-כוח המערער חזר בסיכומיו על הטענות שהעלה במהלך המשפט בדבר צרכיו של המערער שגדלו, מחד גיסא, ובדבר הגידול בהכנסותיה של המשיבה, מאידך גיסא. כאמור, דן בית המשפט המחוזי בהרחבה בכל אלה, ומסקנותיו מעוגנות בחומר הראיות שהובא לפניו. בכגון דא אין מקום להתערבותנו.
5. עוד עמד בית המשפט המחוזי בפירוט על צרכיו השונים של הקטין, נקב בסכומי ההוצאות שהוכחו וכן אמד הוצאות מיוחדות שונות, שמוציאה המשיבה עבור הקטין "בגין לבוש, הוצאות לבית ספר כגון תלבושת אחידה, ספרים, מחברות, תיק וכו' ", והגיע לסכום כולל של 3,500 שקלים לחודש. כפי שציין, "התעלם לענין זה כליל מהשתתפותן של רשויות הסעד בהוצאותיה של האם". על קביעה זאת - ששימשה, בין היתר, בסיס להגדלת חיובו של המערער לסך 1,300 שקלים לחודש כאמור - משיג באכוח "מערער בטענה, שהיה מקום להביא בחשבון, בחישוב צורכי הקטין, רק א ת
הסכומים, שאותם משלמת המשיבה בפועל ממש,. לאחר ניכוי השתתפותן של רשויות הסעד, שהם קטנים בהרבה.
טענה זאת אין לדחותה בקש (ראה, למשל, ע"א 17/81 (2) הנ"ל וכן ע"א 614/76, 625 (5), בעמ' 89), אף-על-פי-כן אין מקום לשנות מן הסכום, שקבע בית המשפט המחוזי, מן הטעם שהמעיט, יתר על המידה, באומדן ההוצאות המיוחדות הנזכרות שאותן אמד, כפי שעולה מן החישובים שבפסק-דינו, בסכום של כ5000- שקלים בלבד. אין לומר איפוא כי הסכום הכולל של 3,500 שקלים שקבע גדול מדיי, ובוודאי אין לומר, שחיובו של המערער לשאת בסכום של 1,300 שקלים הימנו מצדיק התערבותנו בכיוון של הפחתתו.
6. כאמור, דחה בית המשפט המחוזי את ההודעה לצד שלישי, ששלח המערער למשיבה, וגם על כך משיג בא-כוח המערער.
בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בכך, שעל המשיבה "להשלים חלק מצרכיו של התובע (הקטין - י' ט'), והחיוב שהוטל על הנתבע (המערער - י' ט') נקבע בהתאם לכך כחיוב עצמאי ונפרד לגביו אין הנתבע זכאי לשיפוי ולהשתתפות מצד האם (המשיבה - י' ט')". מכך משתמע, שאת הסכם הפשרה ראה כיוצר מסגרת כללית של חלוקת הנטל של הוצאות הקטין בין המערער לבין המשיבה. מכאן, שאין לראות בהגדלת חיובו של המערער אלא חלוקה מחדש של הנטל - המביאה בחשבון את יכולתם ואת צורכיהם של כל בעלי הדין ומאזנת בין כל אלה - וממילא אין גם מקום לתביעתו של המערער כלפי המשיבה.
אני מסכים, בכל הכבוד, לתוצאה, אליה הגיע בית המשפט המחוזי, אולם אין אני רואה עמו עין בעין לעניין הנמקתה. גלוי לעין, שמטרתה של ההוראה שבהסכם הפשרה, לפיה תשלים המשיבה בעצמה כל סכום הדרוש לקטין ותישא בעצמה בכל צרכיו, אם לא יהיה די בסכום המזונות המקורי, הייתה להגן על המערער מפני תביעות עתידיות, שבעקבותיהן יוגדל חיובו מעבר לשיעור עלייתו של מדד יוקר המחיה. בכך הוטלה על המשיבה חובה לשפות את המערער במקרה שיוגדל חיובו, ואפילו לא נאמר הדבר במלים מפורשות. חובה זאת אין לשלול את תוקפה, אלא אם תוצאתה היא פטור מוחלט, או כמעט מוחלט, של האב מחובתו לזון את צאצאו (ע"א 17/81 (2) הנ"ל), או שהיא פוגעת בקטין או בתקנת הציבור (ע"א 614/76, 625 (5) הנ"ל). במקרה בו פגיעתה של חובת השיפוי היא עקיפה - משום שאין בכוחה של האם לשפות את האב בלי לפגוע בקטין - אין אוכפים אותה לקיים את חובתה אלא "לכשתעשיר" ואף זאת רק ברשות בית המשפט (ע"א 162/72 (6), בעמ' 587).
ספק אם במקרה הנדון נתקיים תנאי מן התנאים, שיש בו כדי לשלול את תוקפה של חובת השיפוי, אולם אכיפתה על המשיבה תגרום ללא ספק לפגיעה בקטין, שמן הסכום הדל העומד היום לסיפוק צרכיו ייגרע עוד. הדבר עולה בבירור מפסק-דינו של בית
המשפט המחוזי, שקבע, "כי גם לאחר שסכום המזונות יוגדל תצטרך האם להשלים חלק מהמזונות הדרושים לתובע, וגם לאחר שתשלים חלקית את הסכום הדרוש, הרי נוכח צרכיו הגדולים במיוחד של התובע, השוהה במעון יום, גם אז לא יהא לאל ידם של האם ושל הנתבע למלא מלוא מחסורו של התובע". אין לאכוף איפוא על המשיבה את חובת השיפוי אלא ברשות בית המשפט, לכשיתברר שבכוחה לעמוד בה מבלי לפגוע בצרכיו של הקטין.
7, לפיכך אני מציע, כי הערעור יידחה, וכי המערער יישא בשכר טרחת עורך 'הדין של המשיבה בסך 100,000 שקלים.